<h1>הבתים — ספר המצוה</h1>
<h2>דף ב.</h2>
המצוה קס"ב. נצטוינו לישב בסוכה שבעת ימים [סהמ"צ לר"מ עשין קס"ח, רמב"ם הלכות סוכה פ"ו] שנאמר [ויקרא כ"ג ל"ב] בסכות תשבו שבעת ימים. ענין מצוה זו מבואר בכתוב [שם מ"ג] כי בסכות הושבתי את בני ישראל. והר"ם כתב פמ"ו משלישי [מורה נבוכים ח"ג פמ"ג] אמנם סכות שהכונה בו השמחה והששון הוא שבעת ימים, מפני שיתפרסם הענין, והיותו בזה הפרק כבר זכרה התורה סבתו [שמות כ"ג ט"ז] באספך את מעשיך מן השדה, רצה לומר, עת המנוחה והפנאי מן העסקים ההכרחיים, וכבר זכר ארסטו במאמר ט' מספר המדות [אתיקה ניקומכיא ספר ח'] שכן היה הענין מפורסם באומות מקדם. אמר ז"ל, הקרבנות הקדומים והקבוצים היו אחרי אסוף התבואות והפירות כאלו היו קרבנות מפני הרוחה, זה לשונו, ועוד, שישיבת הסכה בעת ההוא אפשר לסבלה, אין חום גדול ולא מטר מצער, ושני המועדים, רצה לומר סכות ופסח מלמדין דעת ומדות, אמנם הדעת בפסח הזכרת אותות מצרים והתמדתם לדורות, אמנם הדעת בסוכות להתמיד זכר אותות המדבר לדורות, אמנם המדות, הוא שיהא אדם זוכר ימי הרעה בימי הטובה, בעבור שירבה להודות לה' ושילמד מדת ענוה ושפלות. ויאכל מצה ומרור בפסח לזכור מה שאירע לו, וכן יצא מן הבתים לשכון בסכות כמו שיצאו השרויין בצער שוכני מדברות, לזכור שכן היה ענינו בתחלה, כי בסכות הושבתי וגו', ונעתקנו מהענין ההוא לשכון בבתים המצויירים במקום הטוב שבארץ והשמן שבה, בחסד ה' וביעודיו לאבותינו, בעבור שהיו שלמים בדעותם ומדותם, רצה לומר אברהם יצחק ויעקב, שזה גם כן הוא ממה שהתורה תלויה עליו, ר"ל שכל טוב שהטיב ה' לנו או ייטיב, אמנם הוא בזכות אבות מפני ששמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט. אבל צאתו מסכות למועד שני, רצה לומר שמיני חג העצרת, הוא להשלים בו מן השמחות מה שאי אפשר בסכות לעשותו אלא בבתים הרחבים והבנינים, ע"כ. ומה שאמרו [כ"ו ע"א] מצטער וחולה ומשמשיו פטורים מן הסכה, מטעם תשבו כעין תדורו, ולא ישכון החולה והמצטער במקום שיצר לו. והמצוה נתנה להערה כמו שכתבנו, וצריך ישוב הדעת ורוח נכונה. ושלוחי מצוה פטורין זה מבואר בכל עוסק במצוה. והולכי דרכים ושומרי העיר פטורין בעת הליכתן ושמירתן, מאשר אין להם ישוב וכונה.
<h2>דף ג.</h2>
המצוה קפ"ה. לר"מ [סהמ"צ עשין קפ"ד, הל' רוצח פי"א] צוינו להסיר המוקשים והמכשולות מתוך בתינו, וזה שנבנה קיר סביב הגגים והשטחים וסביב הבורות והשוחות וכיוצא בהן עד שלא יפול הנכשל בהם או מהם, וכל מקום הסכנות נבנה אותם ונתקנם עד שתסתלק הסכנה. והוא אמרו ית' [דברים כ"ב ח'] ועשית מעקה לגגך. לשון ספרי [דברים פיס' רכ"ט] ועשית מעקה זו מצות עשה ע"כ. וכונת מצוה זו מבוארת בעצמה כי רצון ה' במעשה ידיו וביחוד במין האדם ובישראל עם סגולתו. אמנם מה שבאה הקבלה האמתית [רמב"ם שם ה"א עי' כ"מ שם, ועי' סוכה ג' ע"א] שבתים שאינן עשויין לדירה ואינן גם כן לדירה פטורין מן המעקה שאין רגל האדם מצויה בהן. ובתי כנסיות ובתי מדרשות פטורין מן המעקה [חולין קל"ו ע"א, רמב"ם שם ה"ב] שזה מקום קבוץ עם וידוע כי הגדולים והחכמים יסירו המכשולות. ומזה הטעם גם כן רשות הרבים שהוא גבוה מן הגג פטור מן המעקה [ב"ק נ"א ע"א, ורמב"ם שם] והרבה דברים אמרו רבותינו [רמב"ם שם ה"ה] בכל דבר שיש בו סכנה כגון מים מגולים וכיוצא בזה, ולשתות מן הנהרות בלילה וכיוצא באלה הענינים רבים מורים על שלמות תורתנו בסדור ובתקון הישוב להנהגת האדם לגופו ולנפשו.
<h2>דף ה.</h2>
המצוה ל"ב שנצטוו הכהנים ללבוש בגדים מיוחדים לכבוד ולתפארת [רמב"ם מ"ע ל"ג רמב"ם כלי המקדש פ"ח] שנאמר [שמות כ"ח ב'] בגדי קדש. לשון הר"ם בספר המצות נצטוו הכהנים ללבוש בגדים מיוחדים לכבוד ולתפארת ואז יעבדו במקדש, והוא אמרו יתעלה ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת, ואת בניו תקריב והלבשתם כתנות [שם כ"ט ח']. ואלו הם בגדי כהונה שמנה בגדים לכהן גדול וד' לכהן הדיוט. וכשיעבוד כהן בפחות מהבגדים שהן מיוחדים בעבודה ההיא או ביותר מהם עבודתו פסולה וחייב עם זה מיתה בידי שמים [זבחים ט"ז ע"א], ר"ל מחוסר בגדים שעבד. וכן מנו אותו בגמרת סנהדרין [פ"ג ע"א] בכלל מחוייבי מיתה בידי שמים. ולא בא בזה הכתוב, אבל בא הכתוב וחגרת אותם אבנט אהרן ובניו והיתה להם כהונת עולם [שמות כ"ט ט'], ובא בפירוש המקובל בזמן שבגדים עליהם כהונתם עליהם אבל בזמן שאין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם והוו להו זרים [סנהד' פ"ג ע"ב]. והנה נתבאר כי זר ששימש במיתה. ואמ' בספרא [תו"כ צו דמילואים פ"א ה"ז ע"ש] וישם עליו את החשן [ויקרא ח' ח'] פרשה זו למדה לשעתה ולמדה לדורות, למדה לשעתה לשרות יום יום ולמדה לשרות יום הכפורים, בכל יום משמש בבגדי זהב וביום הכפורים בבגדי לבן, וכבר בארו בספרא [תו"כ אח"מ פרשה ה' ה"י] שלבישת בגדים אלו מצות עשה, והוא אמרם ומנין שאין אהרן לובש בגדים לגדלותו אלא כמקיים גזרת מלך, ת"ל [ויקרא ט"ז ל"ד] ויעש כאשר צוה ה' את משה. כלומר הבגדים האלו, ואעפ"י שהיו בתכלית היופי בעבור שהם מזהב ושהם וישפה וזולתם מן האבנים היפות, לא יכוין בהם היופי אבל לקיים הציווי שצוה האל למשה לבד, והוא שילבש אלו הבגדים תמיד במקדש ע"כ. זמן הנראה שאחר שאין ראוי לכהנים ללבוש הבגדים כי אם למצוה, ומחוסר בגדים ג"כ למיתה, שיש הערה גם כן בענין הבגדים ובמספרם לדבר מה, ויש קצת רמז במספר הארבעה לכהן הדיוט ובמספר שמנה לכ"ג, אשר יוצק על ראשו שמן המשחה והיה משמש לפני ולפנים, ומדברי רבותינו נראה ג"כ שבגדי כהונה יש בהם קצת הערה, אמרו [זבחים פ"ח ע"ב ערכין ט"ז ע"א] למה נסמכה פרשת בגדי כהונה לפרשת קרבנות לומר לך מה קרבנות מכפרים אף בגדי כהונה מכפרים, כתנת מכפרת על שפיכות דמים שנאמר [בראשית ל"ז ל"א] ויטבלו את הכתנת בדם, מכנסים מכפרין על העריות שנאמר [שמות כ"ח מ"ב] ועשה להם מכנסי בד לכסות בשר ערוה, מצנפת מכפרת על גסי הרוח יבא דבר שבגובה ויכפר על מעשה גובה, אבנט מכפרת על הרהור הלב דכתיב [שם שם ל'] והיו על לב אהרן. חשן מכפר על הדינין שנאמר [שם ט"ו] ועשית חשן משפט, אפוד מכפר על ע"ז שנאמר [הושע ג' ד' וצריך לומר. ואין] אין אפוד ותרפים, מעיל מכפר על לשון הרע יבא מעשה שבקול ויכפר על מעשה קול, ציץ מכפר על עזי פנים שנאמר [ירמיה ג' ג'] ומצח זונה היה לך מאנת הכלם. ועם האמנתו שהקרבנות והשיר ובגדי כהונה מכפרים על העונות הגדולות, יראה ג"כ בדרך העיון שלפי המכוון בענין הקרבנות ובכל עבודות הכהנים תמצא שהם יסבבו הסרת העונות הגדולות והם שלוחי ה' להנהיג את ישראל. ולפי זה הדרך אפשר לבאר שהכהנים עם הערתם בענין בגדיהם וענין הקרבנות אשר הם שלוחי ה' כמו שבארנו, הם מכפרים על העונות הגדולות ובאים על מה שהוא קיום העולם. אמנם העברות הגדולות וכאשר תתעורר במה שאמר בענין כפרת הבגדים תמצא שהם מכפרים על העונות הגדולות ובאים על מה שהוא קיום העולם, אמנם העברות הגדולות ע"ז וג"ע וש"ד ולשון הרע שקול כנגד שלשתן כמו שנתבאר בדברי רבותינו [ערכין ט"ו ע"א] ג"כ. ועל הדין שהוא אחד מן הדברים שהעולם עומד עליהם [אבות פ"א מי"ח]. אמנם פרטי הענינים, ר"ל שתהא הכתנת מכפרת על ש"ד וכן כלם, לא נתבאר לי רק במקצת כמו שאבאר, ולפי ששמעתי מקצת בעלי העיון בארו ענין חשן ואפוד ואורים ותומים בדברים לא יסכימו אל מעלת תורתנו הקדושה ומעלת הנבואה והשגחת ה' בנו, כפי משפטי הכוכבים והמבט והמערכת, והביאו ראיה מאבני האפוד ושמותם והמפותח בהם ומספר האותיות כמו שנמצא בחבוריהם הנודעים [עי' אבן עזרא פ' תרומה כ"ז ט' תצוה כ"ח ו' ורמב"ן שם]. לכן ראיתי לבאר הנה מה שיראה לי לפי דבריהם עם מה שהעירונו רבותינו במאמריהם, ואומר שלדבריהם שאומרים שהאפוד רמז לחגורת המזלות, וחשן רמז לכלי ההבטה, בא זה להערה בדרך הקרבנות לפי אחת מהכונות שבאו לבטל דעת עובדי האלילים שהיו מקריבים לאליליהם, וצוה ה' שיהיה הקרבן לה' להעתיק האמונות ההם, כן באו חשן ואפוד ואורים ותומים לזאת הכונה בעצמה שהיתה השאלה בהם בשם ה' לבטל דעות הוברי שמים אשר לא שמו ה' מבטחם, ואלו היו דעת האומות הקודמות שהיו נעשים כל מעשיהם וכל עניניהם על פי המבט והמערכת, כמו שנתבאר בתורתנו הקדושה [דברים י"ח י"ד] כי הגוים האלה וגו' אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו ואתה לא כן נתן לך וגו'. כלומר שכל ענינינו על פי הנבואה האמתית שאין ספק בה לא בדרך הוברי שמים אשר רוב דבריהם שקר. והשואל הוא הנכבד שבישראל והוא כהן, ואין נשאלין אלא למי שמדבר ברוח הקדש ושכינה שורה עליו [יומא ע"ג ע"א, רמב"ם כלי המקדש פ"י ה"י], והיו כענין הנבואה. והיו שמות האבות ושמות השבטים מפותחין בהם [רמב"ם שם פ"ט ה"ז על החושן], להעיר שהשגחת ה' בנו מאהבתו אותנו, ומשמרו הברית והחסד אשר נשבע לאבותינו. ולהודיע מעלת הענין ושהוא להשגחת ה' בנו לא היו נשאלין אלא למלך או לב"ד או למי שצורך הצבור בו [יומא שם, רמב"ם שם פ"י הי"ב]. ואחר שכונתנו שכונת החשן והאפוד לבטל דעת הוברי שמים נמצא קצת הערתנו באמרם אפוד מכפר על ע"ז, שאחד מחלקיה הוא האמונה בענין הכוכבים והורדת הרוחניים וזה היה נמשך להוברי שמים, וכאשר היתה השאלה באפוד על פי ה', להורות על סבת האפוד גבוה מעל גבוה, נמצא שהוא מכפר על ע"ז, כי עקר הכפרה הוא הסרת טנוף דעת הנפסד. ומה מאד נאתו לכונתנו זו מה שבאר אחד מחכמי העיון ואם לא בארו לזאת הכונה, והוא מה שאמר שאפוד הוא רמז לחררן, זה היה רמז יונתן ב"ע שתרגם [ירמיה ז' י"ח] ויעש כונים למלאכת השמים, קרדנטין. הנה לפי מה שתרגם יונתן בן עוזיאל נראה שקרדנטין הוא אחד ממיני ע"ז. וכן מצאתי כתוב באחד מספרי בעלי העיון שנמצא בהגדה שהיו מסתכלים באורים ותומים כדרך שהאצטרוגלין מסתכלים במזלות. והנה הענין מבואר אצלי לפי הדרך שבארנו, כי בדרך שהאצטרוגלין שהם הוברי שמים מביטים במזלות, כן היו הסתכלותם באורים ותומים על פי ה' לכונה שכבר כתבנו.
<h2>דף לד:</h2>
המצוה קס"ג. שנצטוינו לקחת לולב עם מינו ביום ראשון של סכות [סהמ"צ לר"מ עשין קס"ט, רמב"ם הל' לולב פ"ז] שנאמר [ויקרא כ"ג מ'] ולקחתם לכם ביום הראשון פרי וגו'. ענין מצות נטילת הלולב היה במקדש שבעה ובגבולים יום אחד [סוכה מ"א ע"א, רמב"ם פ"ז מהל' לולב הי"ג]. ויראה לי זאת הכונה בענין מצוה זו מפני שהאדם מ[ת]עורר לשמחה אחר האסיף, ובטבעו לשמוח במיני האלנות הרעננים, ואלו הארבעה מינים כולם רעננים בזמן ההוא. וצוה ה' ית' שיעשו שמחה זו למצוה, כדי שלא תתערבב בשמחתם מחשבה זרה רק השמחה לה'. ומפני שדרך השמחים בענין ענפי האלנות הרעננים להתנועע עמהם תנועות בלתי מכוונות, היה מענין המצוה שמוליך ומביא מעלה ומוריד [סוכה ל"ט ע"ב], להערה שעקר השמחה לה'. ודי בזה להמון ביום אחד והוא יום השביתה כי שאר הימים מותרין במלאכה. גם אם תהיה השמחה בגבולו כל שבעה יהיה בו בטול המלאכה, ואפשר שיתחדשו מזה פרצות רבות. אמנם במקדש היתה כל שבעה, ששם הכהנים הנגשים אל ה', המתקדשים והמקדשים את העם, ועקר השמחה היתה שם בגדולי חכמי ישראל וראשי הישיבות והסנהדרין והחסידים והזקנים ואנשי המעשים, והיתה מתחלת ביום ראשון בחולו של מועד [רמב"ם שם פ"ח הי"ד ע"פ סוכה נ"א ע"ב], וגם כל העם איש על מקומו, יבא שמה, והמה ישמרם לבל יכשלו בלכתם. הנה נתבאר בתלמוד [סוכה שם רמב"ם שם הי"ב] שהיו משימין שומרים שלא יתערבו האנשים עם הנשים. ועקר זו השמחה היתה לחזק הלבבות בענין ההשגחה ובטובות הנשפעות שהכל מאת ה' ית' ומפני זה נקרא חג האסיף [שמות כ"ג ט"ז, ל"ד כ"ב] שבא בזמן אסיפה לכונה זו שכתבנו. וכתב הר"ם פ' מ"ג משלישי [מו"נ]. והנראה לי בד' מינים שבלולב, שהם שמחה בצאתם מן המדבר אשר לא היה מקום זרע ותאנה וגפן ורמון ומים אין לשתות [במדבר כ' ה'], אל מקום האלנות נותני פרי והנהרות. ולקח לזכרון זה הנאה שבפירות האדמה והטוב בריחו והיפה בעליו. והטוב שבעשבים גם כן, רצה לומר, ערבי נחל. ואלו הד' מינים אשר קבצו שלשת הדברים האלה, האחד מהם רוב מציאותם בארץ ישראל בעת ההיא, והיה כל אדם יכול למוצאם. והענין השני טוב מראם ורעננותם, ויש מהם טובים ברוחם והם אתרוג והדס, אבל לולב וערבה אין להם לא ריח טוב ולא ריח רע. והענין השלישי עמדם על לחותם ורעננותם בז' ימים, מה שאי אפשר זה באפרסקים ורמונים וחבושים וכיוצא בהם, ע"כ. ובמדרשים נתנו טעם כלם להערה. אמרו [סוכה מ"ט ע"ב] מה לולב אין לו אלא לב אחד אף ישראל אין להם אלא לב אחד לאביהם שבשמים. ובילמדנו [תנחומא אמור י"ט ויק"ר פ"ל ד'] אמרו כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך [תהלים ל"ה י'], תדע לך הלולב הזה דומה לשדרה של אדם, והדס דומה לעינים, וערבה דומה לשפתים ואתרוג דומה ללב, אמר דוד אין לך אבר גדול מאלו ששקולות כנגד כל הגוף הוי כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך. ארבעה [תנחומא אמור כ' תנ"ב שם כ"ט] המה קטני ארץ [משלי ל' י"ח], אלו ארבעה מינים שבלולב, והמה חכמים מחוכמים שהם גדולים לפני הקב"ה, שמתחכמים ומתלמדים זכות וחכמה לפני מי שאמר והיה העולם. ויש טעמים אחרים רבים נאמרו במדרשים בארבעה מינים אלו, ודי הערה במה שכתבנו.
<h2>דף מא.</h2>
המצוה קס"ג. שנצטוינו לקחת לולב עם מינו ביום ראשון של סכות [סהמ"צ לר"מ עשין קס"ט, רמב"ם הל' לולב פ"ז] שנאמר [ויקרא כ"ג מ'] ולקחתם לכם ביום הראשון פרי וגו'. ענין מצות נטילת הלולב היה במקדש שבעה ובגבולים יום אחד [סוכה מ"א ע"א, רמב"ם פ"ז מהל' לולב הי"ג]. ויראה לי זאת הכונה בענין מצוה זו מפני שהאדם מ[ת]עורר לשמחה אחר האסיף, ובטבעו לשמוח במיני האלנות הרעננים, ואלו הארבעה מינים כולם רעננים בזמן ההוא. וצוה ה' ית' שיעשו שמחה זו למצוה, כדי שלא תתערבב בשמחתם מחשבה זרה רק השמחה לה'. ומפני שדרך השמחים בענין ענפי האלנות הרעננים להתנועע עמהם תנועות בלתי מכוונות, היה מענין המצוה שמוליך ומביא מעלה ומוריד [סוכה ל"ט ע"ב], להערה שעקר השמחה לה'. ודי בזה להמון ביום אחד והוא יום השביתה כי שאר הימים מותרין במלאכה. גם אם תהיה השמחה בגבולו כל שבעה יהיה בו בטול המלאכה, ואפשר שיתחדשו מזה פרצות רבות. אמנם במקדש היתה כל שבעה, ששם הכהנים הנגשים אל ה', המתקדשים והמקדשים את העם, ועקר השמחה היתה שם בגדולי חכמי ישראל וראשי הישיבות והסנהדרין והחסידים והזקנים ואנשי המעשים, והיתה מתחלת ביום ראשון בחולו של מועד [רמב"ם שם פ"ח הי"ד ע"פ סוכה נ"א ע"ב], וגם כל העם איש על מקומו, יבא שמה, והמה ישמרם לבל יכשלו בלכתם. הנה נתבאר בתלמוד [סוכה שם רמב"ם שם הי"ב] שהיו משימין שומרים שלא יתערבו האנשים עם הנשים. ועקר זו השמחה היתה לחזק הלבבות בענין ההשגחה ובטובות הנשפעות שהכל מאת ה' ית' ומפני זה נקרא חג האסיף [שמות כ"ג ט"ז, ל"ד כ"ב] שבא בזמן אסיפה לכונה זו שכתבנו. וכתב הר"ם פ' מ"ג משלישי [מו"נ]. והנראה לי בד' מינים שבלולב, שהם שמחה בצאתם מן המדבר אשר לא היה מקום זרע ותאנה וגפן ורמון ומים אין לשתות [במדבר כ' ה'], אל מקום האלנות נותני פרי והנהרות. ולקח לזכרון זה הנאה שבפירות האדמה והטוב בריחו והיפה בעליו. והטוב שבעשבים גם כן, רצה לומר, ערבי נחל. ואלו הד' מינים אשר קבצו שלשת הדברים האלה, האחד מהם רוב מציאותם בארץ ישראל בעת ההיא, והיה כל אדם יכול למוצאם. והענין השני טוב מראם ורעננותם, ויש מהם טובים ברוחם והם אתרוג והדס, אבל לולב וערבה אין להם לא ריח טוב ולא ריח רע. והענין השלישי עמדם על לחותם ורעננותם בז' ימים, מה שאי אפשר זה באפרסקים ורמונים וחבושים וכיוצא בהם, ע"כ. ובמדרשים נתנו טעם כלם להערה. אמרו [סוכה מ"ט ע"ב] מה לולב אין לו אלא לב אחד אף ישראל אין להם אלא לב אחד לאביהם שבשמים. ובילמדנו [תנחומא אמור י"ט ויק"ר פ"ל ד'] אמרו כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך [תהלים ל"ה י'], תדע לך הלולב הזה דומה לשדרה של אדם, והדס דומה לעינים, וערבה דומה לשפתים ואתרוג דומה ללב, אמר דוד אין לך אבר גדול מאלו ששקולות כנגד כל הגוף הוי כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך. ארבעה [תנחומא אמור כ' תנ"ב שם כ"ט] המה קטני ארץ [משלי ל' י"ח], אלו ארבעה מינים שבלולב, והמה חכמים מחוכמים שהם גדולים לפני הקב"ה, שמתחכמים ומתלמדים זכות וחכמה לפני מי שאמר והיה העולם. ויש טעמים אחרים רבים נאמרו במדרשים בארבעה מינים אלו, ודי הערה במה שכתבנו.
<h2>דף מה:</h2>
המצוה ט"ו לישבע בשמו [סהמ"צ לר"מ עשה ז'] שנאמר ובשמו תשבע [דברים י' כ'] כבר בארנו כונת מצוה זו והשלמות הנמצא בה, וזה לשון הר"ם בספר המצות צונו לישבע בשמו יתעלה כשנצטרך לאמת ענין אחד או להרחיקו, כי בזה יש לו יתעלה כבוד ויקר וגדולה, והוא אמרו יתעלה ובשמו תשבע. ובבאור [אמרו] [שבועות ל"ה ע"ב] אמרה תורה השבע בשמו ואמרה תורה אל תשבע. ר"ל כמו שבועה שאין צריך אליה הזהיר ממנה והיא מצות לא תעשה, כן השבועה בעת הצורך מצוה בה והיא מצות עשה [רמב"ם שבועות פי"א ה"א], ולזה לא תותר השבועה באחד מן הנבראים כמו מלאכים והכוכבים, אלא על צד חסרון המצורף כמו שישבע בשמש, והוא ר"ל אדון השמש ועל זה הצד תשבע אומתנו בשם משה רבנו מה נכבד שמו, והנשבע נשבע באדון משה או במי ששלח משה [נדרים י' ע"א] וכל עת שלא יכוין הנשבע זה ונשבע באחד מן הנבראים להאמינו שיש באותו הדבר אמתת עצם, כשישבע בו כבר עבר ושתף דבר אחר עם שם שמים, אשר בא הפירוש המקובל [סוכה מ"ה ע"ב סנהדרין ס"ג ע"א, רמב"ם שבועות שם ה"ב] כל המשתף שם שמים עם דבר אחר נעקר מן העולם. ולזה הענין כיון הנה הכתוב ובשמו תשבע, ר"ל שאליו בלבד האמין האמת אשר ראוי לאדם שישבע בו ע"כ. ומפני שהנשבע בה' יתעלה ראוי שיכוין לבו לישבע באמת, אמרו רבותינו [במ"ר כ"ב א' תנחומא ויקרא ז' מטות א'] את ה' אלוקיך תירא אם יש בך כל המדות הללו אז בשמו תשבע, לפי שהיראה וההכנעה והעבודה יביאוהו שלא ישבע לשקר, ומפני שהזריז טוב בכל ענין ואפילו בדברים שנתבארה הזהרתם אמרו רבותינו [נדרים ח' ע"א תמורה ג' ע"ב] שנשבעין לקיים את המצוה. והביא ראיה ממאמר דוד [תהלים קי"ט ק"ו] נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך, ויש מי שבאר זה מאמרו ובשמו תשבע, ויש מן החכמים [תמורה שם] שבאר שנשבעין לקיים את המצוה היה נכלל במצות ובו תדבק. והכל כונה אחת, ויש מן הגדולים [השגת הרמב"ן בסהמ"צ שם, וזו דעת רס"ג] שכתב שאין זו מצות עשה אלא לאו הבא מכלל עשה, ר"ל ובשמו תשבע ולא באחד מן המשרתים להודיענו שיש אסור עשה לנשבע באחד מן המשרתים.
<h2>דף מח.</h2>
המצוה מ"ט מוסף יום שמיני של חג הסכות [סהמ"צ לר"מ עשין נ"א] שנ' [במדבר כ"ט ל"ה—ל"ו], ביום השמיני עצרת והקרבתם וגו'. לשון הר"ם בספר המצות צונו להקריב קרבן מוסף ביום השמיני מחג הסכות וזהו מוסף שמיני של עצרת [צ"ל שמיני העצרת], ואשר הביאנו למנות זה המוסף בפני עצמו מובדל מכלל ימי הסכות, היות העקר אצלנו שמיני עצרת רגל בפני עצמו. ובבאור אמרו [מ"ח ע"א] שהוא רגל בפני עצמו קרבן בפני עצמו, אם כן זאת הראיה על היות קרבנו חלוק, וזה מבואר בתכלית הבאור.
<h2>דף נ.</h2>
המצוה נ"ב נצטוינו לשמוח ברגל [סהמ"צ לר"מ עשין נ"ד], והוא אמרו ית' [דברים ט"ז י"ד] ושמחת בחגך והיא המצוה השלישית משלש מצות הנוהגות ברגל [חגיגה ו' ע"ב]. וכתב הר"ם והענין קרבן השלמים מוסף על שלמי חגיגה, והוא יקרא בתלמוד [חגיגה ז' ע"ב] שלמי שמחה. ועל הראשון הנרמז אליו בזאת המצוה הוא שיקריב קרבן שלמים על כל פנים, וזה הקרבת אלו השלמים אמרו ז"ל [שם ו' ע"ב] נשים חייבות בשמחה. וכבר אמר הכתוב [דברים כ"ז ז' ע"ש] וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני וגו', וכבר נתבארו משפטי מצוה זו ג"כ בחגיגה [חגיגה ז' ע"ב, רמב"ם הל' חגיגה פרק א' ה"א וה"ד] ובכלל אמרו ושמחת בחגך, מה שאמרוהו גם כן ז"ל [שם ח' ע"א וע"ב] שמח בכל מיני שמחה. ומזה אכילת הבשר במועדים ושתיית היין [פסחים ק"ט ע"א, רמב"ם פ"ו מהל' יו"ט הי"ז] ולבישת הבגדים החדשים וחלוק הפירות והמגדים ומיני מתיקה לנערים ולנשים [שם וע"ע ב"י או"ח סי' תקכ"ט], והשחוק בכלי השיר והנגון והרקוד במקדש בלבד, וזאת היא שמחת בית השואבה [סוכה נ"א ע"א]. זה כלו נכנס תחת אמרו "ושמחת בחגך", ואשר הוא מהם חק החיוב שתית היין בלבד, מפני שהוא מיוחד בשמחה. וכתוב בגמ' פסחים [שם] חייב אדם לשמח בניו ובני ביתו ברגל במה משמחן ביין. ושם נאמר תניא ר' יהודה בן בתירא אומר בזמן שבית המקדש קיים אין שמחה אלא בבשר שנאמר [דברים כ"ז ז'] וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת, ועכשיו שאין בית המקדש קיים אין שמחה אלא ביין, שנ' [תהלים ק"ד ט"ו] ויין ישמח לבב אנוש. ואמ' ג"כ [פסחים שם] אנשים בראוי להם ונשים בראוי להם. ומאמר התורה הוא שנשתדל בזאת השמחה שתהא כוללת הלוים והעניים והגרים אמ' ית' [דברים ט"ז י"ד] הגר היתום והאלמנה אשר בקרבך [צ"ל ובשעריך] ע"כ. וכבר בארנו [מצוה נ"א] כי באה מצות הראיה ברגל כי בבואם בבית מועדות ידועים תתחזק האמונה, ובאה בו מצות עולת ראיה להעיר בכונת העולות, ואין לה שיעור [פאה פ"א מ"א, חגיגה ז' ע"א] כי אינה רק להערה לבד, ובאה בו מצות שלמי חגיגה, להערה בענין המועד. ובאה בו מצות שלמי שמחה לפי שההמון נמשכים בימי השביתה להרבות המאכל ממיני הבשר, לכך באה במצות השמחה שלמים שתעשה השמחה לה'. אמנם באה בענין המצוה לשמח בניו ובני ביתו, לעוררם שישמחו במועדות, לענין המכוון בהם שה' משגיח בנו, ויעוררם שמחת לבבם להאמין ההשגחה. והיה מיוחד בשמחת בית השואבה שהיתה השמחה לפני ה', למען לא יתערב בשמחתם דבר גופני, והיתה השמחה בגדולי ישראל [סוכה נ"ג ע"א, רמב"ם פ"ח מהל' סוכה הי"ד]. וכן באה בתקנת רבותינו בענין השמחה ברגל, שהיו ממנים שוטרים שלא יתערבו אנשים ונשים, וכל זה להרחיקם מן השמחות המדומות והרחקה מן העברות. ובאה במצות השמחה להאכיל האמללים ולשמחם, שבזה יהיה לב האדם נשבר ונדכה, ולעורר האדם לתכלית כונת השמחה ההיא. היו נוהגים כל יום מן הימים ההם מקצתו לה', בענין התפלות וקריאתה בתורה וללכת בבתי מדרשות וקצתו לאכילה ושתיה [כר"א ביצה ט"ו ע"ב]. וז"ל הר"ם הלכות שביתת י"ט פ"ו [הי"ח ה"כ]. כשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר הענים האמללים, אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כרסו [ירוש' מו"ק פ"ג ה"ה]. ועל אלו נאמר [הושע ט' ב'] זבחיהם כלחם אונים [להם] כל אוכליו יטמאו. ושמחה כזו קלון היא להם, שנ' [מלאכי ב' ג'] וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם. אעפ"י שהאכילה והשתיה במועדות בכלל מצות עשה, לא יהיה אוכל ושותה כל היום כלו [ביצה ט"ו ע"ב, פסחים ס"ח ע"ב], אלא כך הוא הדת בבקר משכימין כל אדם לבית הכנסת ושונין ומתפללים וקורין בתורה וחוזרין לבתיהם ואוכלים ושותים, והולכים לבתי מדרשות ושונין חצי היום, ואחר חצי היום מתפללים תפלת המנחה וחוזרים לבתיהם לאכול ולשתות שאר היום עד הלילה, כשאדם אוכל ושותה ושמח ברגל לא ימשך ביין ובשחוק ובקלות ראש ויאמר שכל המוסיף בזה ירבה בשמחת הרגל, שהשכרות והשחוק וקלות ראש הרבה אינן שמחה אלא הוללות, ולא נצטוינו על ההוללות והסכלות אלא על השמחה שיש בה עבודת יוצר הכל, שנ' [דברים כ"ח מ"ז] תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב, למדת שהעבודה בשמחה, ואי אפשר לעבוד ה' לא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שכרות ע"כ. הנה נתבאר מלשון הר"ם ענין השמחה וכונתה, אמנם ענין מצות הראיה מבואר במה שכתבנו. והתבונן בשלמות תורתנו הקדושה כי בענין הראיה שהיה מחוייב על הזכרים לעלות ולראות, אם יהיה בדבר טורח גדול או ענין שלא יוכל להשלים המבוקש בזאת המצוה היה פטור מזאת המצוה, כפי מה שבאה הקבלה האמתית, עם מה שמצאו רמז מתורתנו השלמה, שזקן וחולה ורך וענוג שאינן יכולים לעלות ברגליהם פטורין מן הראיה [חגיגה ב' ע"א, ד' ע"א וע"ב, ירוש' פ"ב מהל' חגיגה ה"א], מאשר בתורתנו השלמה לא עמסה עלינו עבודה שתכבד עלינו, אך עבודה שתעשה בלב שלם ובנפש חפצה, והוא העבודה המבוקשת אל הקב"ה, ועבודה שיעשנה אדם בלתי רצון איננה עבודה לה' ית', וחרש אעפ"י שהוא מדבר [חגיגה ב' ע"ב] או חרש אפי' באזנו אחת [שם ג' ע"ב], ואלם אעפ"י ששומע. וסומא אפי' באחת מעיניו. וחגר אפילו ברגלו אחת [שם ג' ע"ב] פטורין מן הראיה, לכונה שכתבנו. וערל וטמא פטורין שאין טמא ראוי ליכנס למקדש, והערל הוא כטמא [שם ד' ע"ב]. ובשלמי שמחה היו חייבין הכל, כי עקר השלמים היו לשמחה, לפיכך חייבין הכל, מלבד חרש שאינו שומע ואינו מדבר, וקטן שאלו פטורין מן המצות [שם ב' ע"ב] וערל וטמא שאינן אוכלים בקדשים [רמב"ם פ"ב מהל' חגיגה ה"ד], והכונה בזה מבוארת.
<h2>דף נא:</h2>
האזהרה מ"ו לר"ם [סהמ"צ ל"ת מ"ו, רמב"ם מלכים פ"ה ה"ז וה"ח] הוזהרנו מלדור בארץ מצרים לעולם, כדי שלא נלמוד כפירותם וכדי שלא נתנהג במנהגותיהם המגונים אצל התורה. והוא אמרו ית' [דברים י"ז ט"ז] לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד. וכבר נכפלה האזהרה על זה שלשה פעמים. אמרו ז"ל [ירוש' סוכה פ"ד ה"א, מכילתא בשלח פרשה ב'] בשלשה מקומות הזהיר הקב"ה את ישראל שלא לשוב במצרים, ובשלשה חזרו, ובשלשתן נענשו. אמנם השלשה מקומות האחד מהם הוא שזכרנוהו, והשני אמרו [דברים כ"ח ס"ח] בדרך אשר אמרתי לכם לא תוסיף עוד לראותם, והשלישי [שמות י"ד י"ג] אמר אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם. ואעפ"י שפשט המאמר מורה שהוא ספור, באתנו הקבלה שהיא אזהרה, וכבר נתבאר בגמרא סוכה שאלכסנדריא מכלל הארץ שאסור בה, מים האלכסנדריא ומדד חתיכת ארץ ארך ארבע מאות פרסה ורחב ארבע מאות פרסה תהיה כל ארץ מצרים שנאסר לדור בה. אבל מותר לעבור בה על צד הסחורה, או לעבור אל ארץ אחרת. ובבאור אמרו בירושלמי [סנהדרין סוף פ"י] לישיבה אי אתה חוזר אבל אתה חוזר לסחורה (ולפרקמטריא) [ולפרקמטיא] ולכבוש את הארץ, ע"כ. כונת אזהרה זו מבוארת בדברי הר"ם. ודבר ידוע הוא שקצת ישובים מצד אויביהם או מצד אחר יקנו מדות בלתי טובות ויחדשו אמונות בלתי אמתיות, וה' ית' הזהירנו מן הדעות בלתי אמתיות, ומכל דבר המביא אליהם על כן ימנענו מלדור במקומות הכופרים והמתנהגים במנהגים משונים. כמו שבאר בתורה [ויקרא י"ח ג'] כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו, ובחר לנו ה' ארץ ישראל אשר אוירה מזוג והוא מחכם [ב"ב קנ"ח ע"ב אוירא דא"י מחכים]. ומפני זה אסרו רבותינו [גיטין ע"ו ע"ב] לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ אם לא יכוין בזה להשלים נפשו. והוא ללמוד תורה או להעמיד המין והוא לישא אשה [ע"ז י"ג ע"ב], אם לא מפני רעב גדול יהיה בארץ לא יוכל לסבלו [ב"ב צ"א ע"א]. ומפני שארץ העמים טמאה ועלולה לאמונות בלתי אמתיות, אמרו [כתובות ק"י ע"ב] כל היוצא מארץ ישראל לחוצה לארץ כאלו עובד עבודה זרה. ואמר לעולם ידור אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה גוים ואל ידור אדם בחוצה לארץ אפילו בעיר שרובה ישראל. ואמרו [שם קי"א ע"א רמב"ם הי"א] כל העומד בארץ ישראל עונותיו מחולין לו. והכונה בזה מבוארת כי עם טוב תכונת במדות וזכות השכל יכופרו העונות. ובאשר גרמו לנו עונותינו שיצאנו מן הארץ, אמרו רבותינו [ברכות כ"ד ע"ב, כתובות ק"י ע"א] שאסור לצאת מבבל לשאר ארצות שנאמר [ירמיה כ"ז כ"ב] בבלה יובאו ושמה יהיו עד יום פקדי. ואפשר שבבל היא הטובה אחר ארץ ישראל. ישיב ה' את שבותנו ויקבץ נדחנו וישיבנו לאדמתנו. נראה בטוב ירושלם כל ימי חיינו.
<h2>דף נד.</h2>
המצוה ל"ט להקריב קרבן מוסף ביום השבת [סהמ"צ לרמב"ם עשין מ"א] שנ' [במדבר כ"ח ט'] וביום השבת שני כבשים וגו'. כבר בארנו [מצוה ל"ז] שבמוסף שבת לא נכתב בו חטאת, ובארנו הכונה. גם בקרבן שבת לא בא מספר שבעה כבשים. ולא פר ואיל כמו שבא במוספי ראשי חדשים ורגלים. ואפשר שהכונה בזה כי במספר השבעה שהיו לשם, בא לבטל אמונת הקודמים בעבודתם למשרתים, ופר ואיל אפשר שזה מפני שהיו עובדים לטלה או לשור, וזה היה מורגל אצלם ונאמר בהגדה [מדרש שוחר טוב מז' ק"ו ו'. ועי' מכילתא בשלח מסכתא ב' פ"ו שה"ש פ"א פסוק לססתי ג'] בתבנית שור [תהילים ק"ו כ'] כתבנית שור של למעלה, ובילמדנו בפ' אמור אל הכהנים [תנחומא אמור ט"ז] שור או כשב [ויקרא כ"ה כ"ז] למה (א"ר) [אמר] שיקריבו שור לכפר על תבנית שור, שנ' [תהלים ק"ג ג'] הסולח לכל עוניכי. אמנם בשבת לא הוצרך בזה כי די בשבת באמונת החדוש לבטל כל ענין ע"ז מעבודת האמצעיים. וכבר רמזנו [מצוה ז'] כונת מאמר חכמינו אמר [שבת קי"ח ב'] כל המקיים את השבת אפי' עובד ע"ז כאנוש מוחלים לו.
<h2>דף נה:</h2>
המצוה מ"ט מוסף יום שמיני של חג הסכות [סהמ"צ לר"מ עשין נ"א] שנ' [במדבר כ"ט ל"ה—ל"ו], ביום השמיני עצרת והקרבתם וגו'. לשון הר"ם בספר המצות צונו להקריב קרבן מוסף ביום השמיני מחג הסכות וזהו מוסף שמיני של עצרת [צ"ל שמיני העצרת], ואשר הביאנו למנות זה המוסף בפני עצמו מובדל מכלל ימי הסכות, היות העקר אצלנו שמיני עצרת רגל בפני עצמו. ובבאור אמרו [מ"ח ע"א] שהוא רגל בפני עצמו קרבן בפני עצמו, אם כן זאת הראיה על היות קרבנו חלוק, וזה מבואר בתכלית הבאור.
המצוה ל"ה שיהיו הכהנים עובדים במשמרות [סהמ"צ לר"מ עשין ל"ו, רמב"ם כלי המקדש פ"ד ה"ד]. שנאמר [דברים י"ח ו'] וכי יבא הלוי לשון הר"ם בספר המצות צונו שיהיו הכהנים משרתים למשמרות, תשרת כל משמרה שבוע אחד ולא יד הכל מעורבת, זולתי ברגלים בלבד כי אז ישרתו המשמרות כלן בשוה, וכל מי שבא מהם מקריב [סוכה נ"ה ע"ב]. וכבר נתבאר זה בדברי הימים [דהי"א כ"ד ז'—י"ח, כ"ה ט'—ל"א] איך חלקן דוד ושמואל ושמו אותם כ"ד משמרות. ונתבאר בסכה [שם] שברגלים היתה יד כלם שוה. והכתוב אשר בא בזאת המצוה הוא וכי יבא הלוי וגו' ובא בכל אות נפשו ושרת בשם ה' אלקיו ככל אחיו הלוים העומדים שם וגו' חלק כחלק יאכלו וגו' [דברים י"ח ו'—ח', רמב"ם ה"ו] ולשון ספרי [דברים פיס' קס"ח] ובא בכל אות נפשו יכול לעולם ת"ל מאחד שעריך בשעה שישראל מכונסים בשער אחד בשלשה רגלים, יכול [שם פיס' קס"ט] כל המשמרות שוות בקרבנות הרגל הבאים שלא מחמת הרגל, ת"ל לבד ממכריו על האבות מה מכרו אבות זה לזה טול אתה שבתך ואני שבתי, כלומר הסכמתם על סדר משמרות תשרת משמרה כל שבוע, וכן פירשו התרגום [ת"א דברים שם] בר ממטרתא דייתי בשבתא דכן אתקינו אבהתא ע"כ. וענין מצוה זו מבואר לסלק המחלוקות, ושיעשה הדבר בישוב הדעת ובהערה למכוון בו. אמנם ברגלים שהיו שם כל ישראל אז יצטרכו כל המשמרות כלם, לפיכך היתה יד הכל שוה במה שהיה בא מחמת הרגל.
<h2>דף נו:</h2>
המצוה ל"ט להקריב קרבן מוסף ביום השבת [סהמ"צ לרמב"ם עשין מ"א] שנ' [במדבר כ"ח ט'] וביום השבת שני כבשים וגו'. כבר בארנו [מצוה ל"ז] שבמוסף שבת לא נכתב בו חטאת, ובארנו הכונה. גם בקרבן שבת לא בא מספר שבעה כבשים. ולא פר ואיל כמו שבא במוספי ראשי חדשים ורגלים. ואפשר שהכונה בזה כי במספר השבעה שהיו לשם, בא לבטל אמונת הקודמים בעבודתם למשרתים, ופר ואיל אפשר שזה מפני שהיו עובדים לטלה או לשור, וזה היה מורגל אצלם ונאמר בהגדה [מדרש שוחר טוב מז' ק"ו ו'. ועי' מכילתא בשלח מסכתא ב' פ"ו שה"ש פ"א פסוק לססתי ג'] בתבנית שור [תהילים ק"ו כ'] כתבנית שור של למעלה, ובילמדנו בפ' אמור אל הכהנים [תנחומא אמור ט"ז] שור או כשב [ויקרא כ"ה כ"ז] למה (א"ר) [אמר] שיקריבו שור לכפר על תבנית שור, שנ' [תהלים ק"ג ג'] הסולח לכל עוניכי. אמנם בשבת לא הוצרך בזה כי די בשבת באמונת החדוש לבטל כל ענין ע"ז מעבודת האמצעיים. וכבר רמזנו [מצוה ז'] כונת מאמר חכמינו אמר [שבת קי"ח ב'] כל המקיים את השבת אפי' עובד ע"ז כאנוש מוחלים לו.
